בטנזניה חיים כיום כ-45 מיליון בני אדם המחולקים ל-120 קבוצות אתניות שהגדולה שבהן, הסוקומה, מונה קרוב ל-9 מיליון בני אדם. ישנן כמה קבוצות שנלחמות לשמור על אורח החיים המסורתי שלהן, למרות הקדמה המתדפקת בפתח.
אחד מהעמים המעניינים והמפורסמים האלה הוא שבט המסאי, המונה כיום בטנזניה לבדה מעל 800 אלף בני אדם. מוצא המסאי מאזור צפון מערב קניה ומשם היגרו דרומה אל המרחבים הדרושים להם כרועי בקר. הם פיתחו מיומנות גבוהה בהשלכת חניתות ואף אלות, שאותן הם משליכים למרחק של 100 מטר וברמת דיוק גבוהה.
באמצע המאה ה-19 הגיעו המסאי לשיא התפשטותם והטילו את אימתם כלוחמים על השבטים באזור. אולם בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, בין היתר עם הגעת הגרמנים, נפגעו המסאי ממגיפות קשור כגון דבר הבקר שביחד עם בצורת הביאו למותם של רבים, ולרעב קשה מנשוא. המסאי עם זאת הם עם גאה, שנלחם בהצלחה בסוחרי עבדים ובשבטים יריבים שניסו לגרשם.
התרבות והכלכלה של המסאי מבוססת רבות על בקר, שמשמש כתשלום מוהר וכן כתשלום קנס ופיצוי בעת הצורך. כל צרכי המזון מגיעים מהבקר – המסאי אוכלים את הבשר, שותים את חלב הבקר ולעתים אף דם הבקר, תלוי באירוע. בשנים האחרונות, גיוונו המסאי את ארוחותיהם והם אוכלים גם אורז, תפוחי אדמה וכרוב.
הבנים בשבט לומדים כמעט מינקות כיצד לרעות עדרים, והם אף סופגים מכות לחישול ולבחינת האומץ שלהם. הבנות לומדות ממגיל צעיר לחלוב ולבשל. בהגיע הנער לגיל 12 או 13, הוא עובר מילה על ידי זקני השבט ללא הרדמה ועליו לעבור את הניתוח בשקט כדי שלא לבייש את ההורים. הבנות עוברות ניתוח שזכה לכינוי מילת נשים, ואף אחת לא יכולה לחמוק מהניתוח הזה.
הם מונותאיסטים שסוגדים לאל אחד שאותו הם מכנים אנקיי (enkai) שפעם מופיע כבעל רצון טוב ופעם כנקמן. איש הדת המקומי נקרא לייבון (laibon). כיום יש מבני המסאי שגם אימצו נצרות ואסלאם לתוכם.
הם נוהגים שלא לקבור את מתיהם אלא להשאיר אותם לאוכלי הנבלות מתוך אמונה שהקבורה פוגעת באדמה.
קבוצה מעניינת אחרת היא ההדזבה, שבניגוד למסאי הגדול, מדובר בשבט שנמצא תמידית בסכנה של היעלמות בשל העובדה שישנם רק כ-1,000 איש המשתייכים אליו. ההדזבה דומים במראם ובגנטיקה שלהם לפיגמיים החיים באזור האגמים הגדולים, והם למעשה שבט של ציידים-לקטים. הנשק המאפיין את ציידי ההדזבה הוא החץ והקשת. בדומה למסאי הפכו ההדזבה לאטרקציה תיירותית והתיירים באים מכל העולם כדי לחזות בצורת החיים הכה-עתיקה. בשנת 2007 עמדו ההדזבה בפני הגליה מאדמתם לאחר ששטחים שבהם חיו עמדו להימכר למשפחת השלטון באיחוד האמירויות כשטח ספארי פרטי עבורם, שטח של 6,500 קמ”ר, כמו רבע ממדינת ישראל. אולם לחץ ציבורי הביא לביטול ההחלטה, וההדזבה נותרו על אדמתם.
ההדזבה נחלקים חברתית לקבוצות של 20-30 בני אדם ללא מנהיג או סמכות כלשהי. אם אחד מבני הקבוצה אינו מסתדר עם השאר, או שיש בעיה התנהגותית, ומאחר שאין כל מערכת שפיטה או ענישה, הדבר היחיד שיוכל לעשות זה לחפש לעצמו קבוצה אחרת.
ההדזבה מתאפיינים במונוגמיות, והתכונות שנחשבות בעיניהם למושכות מבחינה פיזית דומות מאוד לאידיאלי היופי של המערב. בכך הם שונים מהמסאיי ומעמים רבים אחרים באפריקה שאינם מונוגמיים. מאפיין נוסף שלהם הוא השוויון הכלכלי המוקפד אצלם.
הן הבריטים והן שלטונות טנזניה ניסו “לביית” את בני ההדזבה במספר הזדמנויות אולם ללא הצלחה מצדם. מעטים מבני ההדזבה ניסו את כוחם בחקלאות אולם הרוב המכריע שומר על אורח החיים המסורתי. ולנו התיירי נותר רק לבקר ולהשתומם מהפשטות שבה ניתן לחיות גם בימינו.
