בינואר 2002 נפטר גריגוריו פואנטס, הדייג הקובני הזקן שהעניק השראה לדמותו של הזקן ב”הזקן והים”, ספרו הידוע של חתן פרס נובל לספרות, האמריקני ארנסט המינגוויי. למרות זאת, זרם המבקרים בביתו שבכפר הדייגים קוהימר ( Cojimar ) כמעט ולא התדלדל. חלק מהתיירים לא יודעים שמת, לחלקם זה לא משנה כלל.
על המפרץ משקיף פסלו של המינגוויי, והוא לא הפסל היחיד שלו שאפשר לפגוש בהוואנה. בקובה, כמדומני, יש יותר פסלים של המינגוויי מאשר של קולומבוס. קולומבוס גילה אמנם את האי, אבל המינגווי גילה אותו לתיירים וזה מה שחשוב יותר. בארה”ב, זכרו של המינגוויי התעמעם במקצת, הגם שזכה בפרס נובל, אבל בקובה, הארץ שהיתה לו למולדת במשך יותר מ20- שנה, מעמדו נישא פי כמה מאשר בארץ הולדתו, והוא עבורה אייקון תרבותי, כפי שארנסטו צ’ה גווארה הוא עבורה אייקון אידיאולוגי.
המינגוויי הגיע לראשונה לאי לביקור ב- 1928, כשהוא בגיל 30, והרבה לבקר בו עד שהתיישב בו באורח קבע בשנת 1939, לאחר שובו ממלחמת האזרחים בספרד. בתחילה התגורר במלון “אמבוס מונדוס” בהוואנה, לאחר מכן העתיק את מגוריו לאחוזה “לה ויחייה” הסמוכה לעיר, אבל את קוהימר הפך המינגוויי, חובב הדייג, לביתו השני ואת הדייגים לחבריו הטובים. הכול כינו אותו כאן “פאפא” המינגוויי. מכאן יצא למסעות הדייג שלו עם חברו גריגוריו, שהיה הסקיפר של ספינתו “פילאר” – מסעות ששימשו לו לאחר מכן השראה לכתיבת ספריו “הזקן והים” ו”איים בזרם”.
בכל מקום ברחבי הכפר מוזכר שמו של הסופר: מסעדות וחנויות נקראות על שמו, פסלים בדמותו מוצבים בכפר, והוא נושא לשיחה בכל מקום אפשרי. לכפר אופי תיירותי מובהק (את הכפר פוקדים מטיילים רבים מרחבי העולם, לצד אמנים מקומיים ותושבים מרחבי המדינה), אך עדיין מיקומו האטרקטיבי והאווירה הנינוחה שהוא משרה הופכים את הביקור בו לחוויה ששווה לעבור.
