הסרנגטי. שמורת הטבע מהמפורסמות באפריקה ובעולם כולו. 30 אלף קמ”ר שטחה, פי 1.5 משטח מדינת ישראל, היא ביתם של מיליוני בעלי חיים, טורפים, אוכלי נבלות וצמחוניים. בהס”כ חיים בשמורה כ-70 סוגי יונקים וכ-500 סוגי ציפורים. השמורה משתרעת ברובה על צפונה של טנזניה וכן חלקה מצוי בדרום מערב קניה, בארץ המסאי.

אחד מהמאפיינים המוכרים ביותר של הסרנגטי הוא נדידת הגנו ההמונית ממנה שאליה מצטרפות מאות אלפי זברות וכן צבאים, בחיפושם אחר שטחי מרעה טריים ומים באיכות טובה יותר. למעשה האזור ה”מושפע” מהנדידה הענקית הזאת גדול פי 8 מהסרנגטי, כגודלה של בריטניה.

נדידת הגנו באפריקה

בינואר-מרץ נמצאים רוב בעלי החיים בדרומה של שמורת הסרנגטי בטנזניה. שטחי המרעה והמים עדיין באיכות טובה בזכות הגשמים. בתקופה הזאת ישנן חצי מיליון המלטות של גנו ובעלי חיים וכשהסייחים הצעירים יכולים ללכת מרחקים, העדרים יוצאים לדרך. התקופה שבה נולדים הרבה גנו וזברות חדשות היא חג של ממש בקרב הטורפים הגדולים בשמורה, כגן האריות והברדלסים. הללו לוכדים את בעלי החיים הצעירים ונהנהים מאספקה שוטפת של בשר טרי.
<

באפריל מתחילה הנדידה צפונה, אם כי בחודשים הראשונים לכיוון מערב ובצורה מתונה, בהתאם לשטחי המרעה. במאי נפסקים הגשמים והמחסור במזון ובמים מתחיל להיות מורגש. הגנו נודדים כאמור לכיוון מערב שם נמצא נהר הגרומטי שעליהם לחצות. הגנו לבד מונים כ-1.5 מיליון פרטים ולצדם 200 אלף זברות ומאות אלפי צבאים, שמצטרפים לפחות לחלק מהמסע. לקראת יולי כבר מגיעים הגנו לשפת הנהר ומתכוננים לחציה. זהו הנהר הראשון מבין שני הנהרות שהגנו צריכים לחצות ויחסית מדובר בחציה פחות מסוכנת, אך גם פה הקרוקודילים מצליחים לזכות בארוחת צהריים דשנה. בסך הכל במחזור בן שנה לערך רבע מבעלי החיים מקפחים את חייהם.

באוגוסט-ספטמבר העדרים יוצאים מהסרנגטי בטנזניה וחוצים את הגבול אל המסאי מארה, החלק הקניאתי. העדרים מתכוננים לחלק האתגרי ביותר של המסע – חציית נהר המארה. המים שורצי תנינים וגנו רבים משלמים בחייהם בדרך לחציית הנהר. בשל התוואי של הנהר, קורה לעתים שחלק מהעדרים חוצים יום אחד מדרום לצפון וכמה ימים לאחר מכן, עושים כביכול את הדרך חזרה. אירוע חציית הנהר מתועד בסרטי טבע רבים ותיירים מגיעים כדי לחזות בדרמה הזאת. נוכחות הקרוקודילים גורמת לבהלה בקרב הגנו וישנם גם גנו שמצליחים לחמוק ממלתעותיו הפתוחות של הקרוקודיל. אחרי חציית הנהר מתקרבים הגנו אל המנוחה ואל הנחלה.

בנובמבר מתחילים הגשמים לרדת בשמורה הקניאתית והגנו אורזים ומתכוננים לשוב דרומה אל הסרנגטי. העדרים ישובו לסרנגטי בדצמבר –ינואר, ושם יהנו משטחי המרעה המתחדשים.

המסע המחזורי הזה בין הסרנגטי למסאי מארה, מסע שעשוי להגיע ל-1,900 ק”מ, מושך תיירים למקומות שונים בזמנים שונים. מי שרוצה לבקר בסרנגטי, יוכל לעשות זאת בעונת הגשמים בינואר-מרץ ולצפות בשמורה ובאופן שבו היא מתעוררת לחיים עם לידתם של חצי מיליון גנו חדשים כמו גם בעלי חים אחרים. מי שרוצה דווקא לצפות בחציית הנהר ובדרמות הנלוות לכך, יעדיף להגיע לצפון טנזניה ולדרום מערב קניה ביולי-אוקטובר, הבחירה הפופולרית בקרב תיירים.

בזמן החניה של החיות, הן במסאי מארה והן בסרנגטי ניתן לצפות ב-3,000 אריות ובאלפי ציידים אחרים נהנים מריבוי האפשרויות שהטבע זימן להם.

הזברות אגב מגיעות מוקדם יותר למסאי מארה מאשר הגנו. בשל מספרם הקטן יחסית וזריזותן, הן מהוות מקור לבשר חשוב עבור האריות שבמסאי מארה, ולשאר ציידי השמורה.

מי שרוצה להיכנס לאווירת ההגירה הגדולה של הגנו, יוכל למצוא אותה בספרו של ג’ונתן סקוט מ-1988 בשם “ההגירה הגדולה”, ספר מתצלומיו של אחד מגדולי צלמי הטבע בעולם. אבל כמובן שאין תחליף לחוויה האמיתית – נדידת הגנו היא מאירועי הטבע המדהימים ביותר.