הנילוס, הנהר שבעבר הוגדר כארוך ביותר בעולם וכיום “רק” שני, הוא הרבה יותר מאשר נהר. הוא מקור החיים העיקרי של המדינות שחיות לאורכו, בעיקר מצרים, סודן ודרום סודן. הנילוס  מתפתל לאורך 6,650 ק”מ ועובר בתשע מדינות. עבור המצרים הוא למעשה מקור המים הבלעדי.

לכל אורך ההיסטוריה המצרית, ההתיישבות התקיימה לאורך הנהר ובדלתא של הנילוס, ולכן לא תהיה זו הגזמה לומר שללא הנילוס לא הייתה מצרים. המצרים הקדמונים ראו בנילוס אל, משום שהוא סיפק להם את כל צרכיהם – מים, דגים, מסחר, תחבורה. ללא טיפת גשם יכלה התרבות המצרית להתפתח לממדים אדירים. ומה שהיה נכון לפני אלפי שנים, נכון גם היום. מצרים צורכת את רוב מימי הנילוס אולם אינה תורמת טיפת מים לנהר. המים מגיעים לנהר ממקורות דרומיים יותר, משווניים, שם כמויות המשקעים האדירות מטעינות את הנהר כל הזמן.

שני מקורות יש לנילוס, הנילוס הכחול שמגיע מאתיופיה, והנילוס הלבן שמגיע מאזור ימת ויקטוריה. שני הנהרות נפגשים בבירת סודן ח’רטום, ומשם הזרימה הופכת לאחידה. בשל החשיבות העצומה של הנילוס לחיים במצרים ובסודן, הפכה השליטה בנהר לעניין אסטרטגי ממדרגה ראשונה עבור שתי המדינות. בשנת 1929, כשהקולוניאליזם עוד היה בשיאו ברוב היבשת האפריקאית, ומצרים וסודן היו תחת שליטה בריטית, נחתם הסכם בין הבריטים למצרים שבמסגרתו תנצל מצרים 48 מיליארד מ”ק מתוך 85 מיליארד מ”ק שזורמים בנילוס מדי שנה. ב-1959, בשלהי העידן הקולוניאליסטי ועם הגידול באוכלוסייה המצרית, ביצעו מצרים וסודן מחטף נוסף והפעם קבעו כי מצרים תזכה לקרוב לשני שלישים מהכמות וסודן תהנה מיותר מ-20%, ובסך הכל 87% ממימי הנילוס מדי שנה משויכים לשתי המדינות הללו.

באותה שנה שבה הגדילה מצרים את המכסה שלה בנילוס, היא הקימה את סכר אסואן הגבוה שמייצר חשמל, מווסת את ההשקיה ואת מפלס הנילוס, ואמור היה לייצר גם תיירות ומקומות עבודה. ייתכן שהסכר לא עמד בכל הציפיות, אך עם השנים התבררה בעיה לא פשוטה – מיקומו של הסכר באזור חם במיוחד בדרום מצרים, גורם לאידוי מהיר יותר של המים ולאובדן של מיליארדי מ”ק של מים. כשהסכר נבנה, במצרים חיו 25-30 מיליון בני אדם, ואילו כיום עם יותר מ-90 מיליון בני אדם המחסור במים מורגש היטב.

גם האתיופים ביקשו לעצמם בשנים האחרונות לבנות סכר כדי לתת דחיפה לכלכלה המקומית. אולם בניית סכר מקטינה באופן אוטומטי את עוצמת הזרימה ובכך פוגעת בכמות המים שמגיעה למצרים. המצרים כבר אמרו בכמה הזדמנויות שמציאות שכזו עשויה להוות עילה למלחמה.

היתרון העצום בכך שכל התרבות המצרית לאורך השנים התקיימה בתוואי הנילוס, בא לידי ביטוי בקרוז בנהר. ניתן לשלב את ההיסטוריה, העתיקות, העוצמה של מעצמה בעולם העתיק, בקרוז בתוואי קצר יחסית. אחד הקרוזים הפופולריים ביותר, באורך של 200 ק”מ בלבד, הוא קרוז שיוצא מאסוואן לכיוון לוקסור. הקרוז נמשך שלושה-ארבעה ימים וכולל ביקור במקדשים עתיקים רבים לאורך התוואי. הקרוזים הארוכים יותר, שנמשכים 12 יום, יביאו אותנו לקהיר, במסע שכולל את כל מה שיש למצרים העתיקה והמודרנית להציע. ישנם גם קרוזים שנערכים בסודן, אך מסיבות ביטחוניות הם אינם מומלצים.

העונה המומלצת לשיט בנילוס היא בחודשים דצמבר-פברואר עת הלחות נמוכה יחסית. מי שיפליג באזורים דרומיים יותר עשוי לפגוש בשני טורפי העל של הנהר – תנין היאור וסוס היאור, הלא הוא ההיפופוטם. שניהם נחשבים לתוקפניים במיוחד כלפי בני אדם ואחראים למותם של מאות מדי שנה. השילוב של הצהוב המדברי, הכחול של הנילוס עם הירוק לאורך גדותיו עם שקיעות מהיפות שיש, מבטיח חוויה רוחנית של ממש בנהר התנ”כי.